מקלוש ווינא (תרל"ה–תש"ג)
נולד ביום ה' שבט תרל"ה בגליגורי לאביו ר' יעקב. התחנך על ברכי סבו מהרא"ש ראב"ד לבוב, ואצל מהר"י שמלקיס שהשפיע רבות על דרך לימודו ואישיותו. תקופה מסוימת אחרי פטירת זקנו מלא את מקומו. שנתיים ישב בבית דינו של מהר"י שמלקיס, ואח"כ בב"ד של ר' משולם סלטו. בשנת תר"ע נתקבל כרבה של קלוש, ומלא תפקיד זה כעשרים שנה. בשנת תרפ"ט נבחר ע"י קהילת וינא כראב"ד החרדים בעיר, לצידו של הרב מאיר מאירסון. הלה עירער על הבחירה, וגדולי הרבנים בפולין התערבו בענין ופסקו לטובת ר' יוסף. באותה תקופה נדפסו בירושלים בתרצ"ג, 4 עמ' של מודעה רבה לאורייתא נגדו. כלולים בהם שני מכתבים מהרב קוק, אחד מהם כראש בד"צ לכולל רוסיה בירושלים, ומכתב מב"ד לכל מקהלות אשכנזים בראשות הרב פרנק, שאסור לו לסדר גיטין וקידושין עד שיעמוד לדין בלי תנאים מוקדמים, ואע"פ שיתן הדמים להרב מאירסון, שמחילתו היתה מחילה. בין רבני פולין שעסקו בעניו היה הרב יהודה ליב פיין אב"ד סלונים. הוא השהה את הוצאת פסק הדין, כיון שרבי ישראל מצ'ורטקוב — אותו לא ראה מעולם — נגלה אליו בחלום, והזהירו שבכך הוא מקצר את חיי הרב מאירסון. לבסוף לא עמד בלחץ, ופרסם את פסק הדין. זמן קצר לאחר מכן בתרצ"ו, סתלק הרב מאירסון. הרב פיין כותב על כך בתרצ"ז, במכתבו הנדפס בספר שכתב עליו רז"א בינר, עמ' עז–פ. התחבב שם על כל השדרות תור אדם בלתי מפלגתי, והנהיג תקונים ותיקונים בשטחים שהיו מסורים לאחריותו. היה מועמד לרבנות לבוב, אלא שבחירת רב לא יצאה לפועל. רצה לעלות לארץ, אך לא קיבל סרטיפיקט (ודע מה שתשיב [בלאך], עמ' צו).
שנת תרצ"ט ברח לאמשטרדם, ובאניה האחרונה היוצאת לאנגליה הצליח להימלט בשנת ש"ש, וקבע את מושבו במנצ'סטר. עקב נדודיו סבלו לקה במחלת לב, והשמועות המחרידות שהגיעו מאירופה הכבושה החישו את פטירתו, ביום ב' אד"א תש"ג. אשתו היתה סימא וויטא בית צענגער מלבוב, בת ר' חיים שמואל דרזנר. תרנ"ט נולד לו בנו ר' יהושע השל, היגר בשנת תש"ש לארה"ב, נשא את רחל בת ר' חיים רינגל־ חיים. בתרס"ו נולדה בתו רחל שנישאה בוינא לרופא החרדי מ' ויינברג, ובמנצ'סטר ליואל לולודובר. לא היו לו מהם נכדים. בשואה נספו ושלושה מבניו, וחתנו ר' גדליה טייטלבוים ראב"ד מקלוש עם משפחותיהם הי"ד.
היה רב בנוסח הישן, ועם זאת בקי בהויות העולם. איש האשכולות גדול בתורה ובחכמה, בעל חוש יופי וסדר. גופו צנום, פניו חוורים, ועדינים, שקט וצנוע, בעל מוסריות עמוקה, זהיר בכבוד הזולת, וחביב על כל הבאים אליו במגע. איש שיחה שופע, ובעל לשון וסגנון. בכ מכתבו מיום כ"ט אייר תרח"ץ אל מר א. מ. ליבר, משפחתו לצ מקום בואו העמיד תלמידים, וסייע לפעולות למען ארץ ישראל. בתקופת לבוב פרסם ע"י ראו"מ ליפשיץ סידרת מחקרי משפט ותלמוד בהשלוח כרכים טו-כה, בנושאים: הרמב"ם בתור בעל הלכה, לדמותו הרוחנית של רש"י, הפלפול ומהותו, מבוא לפילוסופיה של משפט ישראל, המנהג במשפט ישראל. כמו־כן פרסם חקרי משפט ב"התור". בגלל רבנותו נאלץ להשתמש בשמות עט: תוספאי, הבבלי, יהושע בן נון. בשנותיו האחרונות פרסם עניני הלכה ב"הפרדס", אבל כל ימיו לא הדפיס מחדו"ת הרבים ומתשובותיו.
תשובות אליו: אמרי יושר, ח"ב, לה, קסז; מצפה אריה, תנינא, אה"ע, ז, מב; צור יעקב, ח"א, יא בתרמ"ג. מכתבו נדפס בתשובה כהלכה, 176. פקסימיל מכתבו בלקוטי בתר לקוטי, בראשית. אהלי שם, 437; מדינה וחכמיה, 28; ש"ז יעבץ, במישור, ה, תש"ד, קפג–קפד, ז–ח; הלל זיידמן, אלה אזכרה, ד, 17–20; אישים שהכרתי, 215–219; קרסל, לכסיקון, א, 167; דוד יוסיפון, אנציקלופדיה של הציונות הדתית, א, 211–213.